קוד

לקריאת שירי ההייקו (בספר המלא יש עוד דברים) לחצו כאן

להזמנות דרך הוצאת פרדס לחצו כאן
להזמנות דרך אינדיבוק לחצו כאן
להזמנות במחיר מוזל פנו ישירות למחבר. למשל דרך הקישורים לרשתות החברתיות, שממוקמים בראש הדף אם גוללים מעלה עד הסוף

מן הביקורת:

“קוד”, ספרו החדש של ערן הדס – שמעבד את חמשת חומשי התורה לרצף של יחידות לשוניות הדומות לשירי הייקו – הוא פריצת דרך משמעותית ביצירתו… גם הדס רוצה להשתמש בטכנולוגיה כדי לפרוץ את גבולות התודעה האנושית – את הכבלים של ביוגרפיה ומסורת – אבל לא כלפי מעלה, אל וירטואוזיות מסוג חדש, אלא כלפי מטה, אל היסודות האלמנטריים, המגומגמים, של השפה. אם אבידן שאף להיות אולטרא-משורר, ולנסוק מעל לשאר המשוררים, הדס שואף להיות אינפרא-משורר, ולחתור אל הבסיס שעליו כולם ניצבים… וזה מה שמרתק ב”קוד” של הדס: בניגוד לפייטנים הקדומים ולאבידן, ששאפו לריבוי משמעויות ורהיטות, הטקסט שלו שואף לאחידות וגמגום. זה “הקוד” שלו – הצופן שמאפשר לו לחזור לתנ”ך ולהעניק לו חיים חדשים, מסתוריים, מנותקים מכל מסורת פרשנית, אינפרא-פואטיים.

אלי הירש, ידיעות אחרונות – הקליקו לכתבה המלאה

הדס לקח את החומש והפיק ממנו, באמצעות המחשב, סדרה של שירי הייקו. הניסוי הזה גילה דבר מעניין- את הפרגמנטריות היסודית, הבסיסית, של כול טקסט. כלומר- כול קריאה בטקסט ובוודאי שירה היא התרחשות קטועה, אשר שמה דגש על רגעים מסוימים בטקסט ומחסירה אחרים. בעצם, כול קריאה מעצבת טקסט חדש. התובנה הזאת, שלפתע קיבלה עצמה חדשה מהניסוי של הדס מגלה משהו עמוק לא רק על השירה אלא על השפה בכלל, ובוודאי על השפה המעצבת את הנושאים הגדולים של הקיום האנושי ובתוכו היהודי: את הצורך לרענן כול הזמן את הקריאה שלנו במה שנדמה יציב וחתום.

יונתן ברג, וואלה – הקליקו לכתבה המלאה

המשורר ערן הדס המכונה בנו “המוזח” של דוד אבידן הוא המשורר החדשני והטכנולוגי ביותר בשירה העברית כיום. הוא ידוע בשילוב שהוא עושה בין שירה לפרויקטים טכנולוגיים שונים. בימים אלו יצא לאור ספרו השישי במספר, אולי המוזר ביותר מכולם: “קוד” (הוצאת “פרדס”, 2015[sic] ) הכולל את הטקסט של חמשת חומשי התורה, מ”בראשית” ועד “דברים”, מסודרים מחדש ומשוכתבים לאוסף שירי הייקו, שנאספו באמצעות אלגוריתם מחשב שאותו כתב ערן הדס…עיינתי בספר “קוד” והוא בהחלט יוצא דופן… ספרו המרשים של הדס…

אלי אשד, סיפור יציאת מצרים כשירת היקו: קוד התורה על פי ערן הדס, ראיון ב”יקום תרבות”

ועוד יקום תרבות: חגית בת-אליעזר סוקרת את השקת הספר במאמר מעמיק במיוחד

בעידן שבו מתרבות הטענות נגד המרוצה הטכנולוגית מוכיח הפואטטכנו שבאותה טכנולוגיה אפשר להגיע לעשות שימושים שקשה להעלות על הדעת. בשילוב נדיר של יצירתיות ואהבה גדולה לשפה, הוא מצליח להציג שאלות מרתקות על העבר לנוכח ההווה, וגם, כמובן, לקדם את העתיד שיבוא עלינו לטובה.

נדב עירד, מגזין פה שם – הקליקו לכתבה המלאה

רוב הזמן ובכל הפעמים שנטלתי לידיי עד כה את הספר הזה, היפהפה למראה (כריכה קשה, 298 עמודים), לא כל כך הצלחתי להבינו, אבל כעת לקראת בחירת הקטע דלעיל שמתי לב לכך שמבעד למתמטיקה הנוקדנית (קוד מקור) וההיצמדות לשפה המנחים אותו ניתן באמצעות איתור השירה הניסיונית שכאן גם לגלות הפשטות מקראיות מעניינות למדיי.

אילן ברקוביץ’ – עיניים רעבות – הקליקו לטקסט המלא

“אם כתוב ‘בראשית ברא אלהים את השמיים ואת הארץ’, שום מוח אלקטרוני לא יכתוב את זה. הוא יכתוב ‘בהתחלה’, ‘עשה’, ‘אדוני’ וכו’ וכו’. הוא לא יתן את המילה המיוחדת, הניסית, החד-פעמית, המאגית! האדם ישאר אדם. ” (אברהם שלונסקי)

“קוד” הוא ספר שתוכנת להציג את כל שירי ההייקו שחבויים בחמשת חומשי התורה.
בתחילה כתבתי תוכנה קטנה בשפת סקאלה, שקוראת פרק מספר בראשית ומוצאת בו שירי הייקו. הייקו הוא צורת שיר מן המסורת היפנית. בהייקו 3 שורות ו-17 הברות. בשורה הראשונה 5 הברות, בשנייה 7 הברות ובשלישית 5 הברות. שירי הייקו מילאו תפקידים שונים ומשונים בשירה היפנית והמערבית, כמו העלאת טענה בדיון, תיאור רגע בעונת שנה או סתם הלצה היתולית. מכל אלו התעלמתי, ובחרתי לשמר רק את המקצב הקסמי ה-ז-ה, 5-7-5. למעשה, הייקו חייב בתכונה נוספת, קירו – חיתוך, אך היא מושגת מתוך כך שלא כתבתי את השירים אלא חתכתי אותם מתוך התורה אל תוך הקשר אחר.

“שמע ישראל
אדוני אלהינו
אדוני אחד”

היהדות, כך אומרים, ניחנה בתכונה מקודשת. יש לה מקצב אוניברסלי. טוענים כי תפילת “שמע ישראל” נפתחת בהייקו. זאת כמובן בהנחה שסופרים את השווא הנע במילה שמע כהברה… וגם בהנחה שאת שם השם הוגים (וכותבים) כאדוני. מבחינתי, ב-“שמע ישראל” יש 4 הברות ולכן אין זה הייקו. כדי להוסיף דרגות קושי, אגלה שלמעשה ביפן אין סופרים הברות אלא “שהיות” (morae), וגם לעברית התנ”כית סיבוכים דומים: חטפים, שיש הנוהגים לספור אותם כחצאי הברות, וכמובן השווא, מתעלל סדרתי בלשונאים.
לדוגמה, בצירוף “בני-בְּלִיעל בְּלִימוזינה” כל אחת מן המלים נפתחת בשווא נע. יחד עם זאת, רק במלה האחרונה הוגים (קרן כץ ואני) את השווא. במלה “אַסְפָן” השווא נדמה כנח, אבל אחרי שווא נח, הפ”א אמורה להיות דגושה (זוכרים בג”ד כפ”ת?), ולכן הוא שווא נע שלא נהגה. לכן גם במלה “רִקְדִי”, כמו במלה “כִּתְבִי”, השווא הוא בבירור לא נח, אבל הוא גם לא נע. הוא שווא מרחף. בקיצור, אם בראשית חשבתי שאני מכפיף באמצעות קוד התוכנה את התורה – הקוד ההתנהגותי – לקוד הפואטי, התבדתי בגדול. כולנו נכנענו לשפה.
חייבים לאהוב את השפה העברית ברמה ארוטית כדי לבצע פרויקט כזה, ולכן לא הופתעתי מכך שאנשים שהראתי להם את הספר במהלך הכתיבה התרגשו מאד. מה שהחל כתוכנת מחשב פשוטה שסופרת לכל מלה סימני ניקוד, שוואים וחטפים, הפך למסע אובססיבי של ספירה ידנית של הברות שנעזר בתוכנות אחרות. הפתרון התכוונן לא אל נצחון המחשב ולא אל נצחון האדם, אלא אל שיתוף פעולה.
המטרה היתה להגיע לספר מודפס, ובראשית, כשנתתי דרגות חופש לשוואים ולחטפים, קיבלתי מאות אלפי תוצאות. מעצב-העל של הספר, אבי בוחבוט, דחק בי להוריד את מספר התוצאות אל פחות מרבבה, ולבסוף הצלחתי להגיע לכ-5000. כדי לעשות כן קבעתי מספר חוקים נוקשים:
1. אין כל כוונה לפגוע במאמינים, ולכן לא סופרים את שם השם. לפיכך, קטעים שכוללים אותו הם מחוץ למשחק.
2. הגיית השוואים הנעים היא חד-ערכית, כלומר במלה “יְהִי” הוגים את השווא הנע בכל המופעים שלה, ולא פעם כן פעם לא. ההגייה, כאמור, היא לפי הצורה המדוברת כיום מחוץ לכתלי בית-הכנסת, וליתר דיוק, כפי שקרן כץ ואני הגינו מדי ליל ברחוב 14 בניו-יורק.
3. כשמגיעים למצב שלא קיים בשפה המדוברת, למשל במלה “וּבְשָׁכְבְּךָ”, ההגייה היא “קריינית”. בדוגמה הזו, השווא הראשון אינו נהגה (אף שבדיבור יש שיהגו אותו), השווא השני הוא נח, והשלישי נהגה.
4. חטפים נהגים כהברה אחת שלמה. לא כמחציתה, לא כעניין אופציונלי.
5. מותר להשתמש באותו מופע של מלה ליותר מהייקו אחד, ומותר גם להייקו שלם לחזור על עצמו, אבל במופע אחר. לדוגמה, אחד מן הפסוקים האהובים עלי הוא שמות כ”ה ל”ה:
“וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת־שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן־הַמְּנֹרָה׃”, ממנו נוצרים שני הייקואים זהים בזה אחר זה, הראשון למן המלה הראשונה, והשני למן המלה השישית:

וְכַפְתֹּר תַּחַת
שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה
וְכַפְתֹּר תַּחַת

כשאני נהנה ממוזיקה חיה, אני נהנה מתוצר הנגינה של הנגנים. אך כשהמוזיקה מצוינת, לפעמים אני חש כי הנגנית עשתה דבר נוסף. היא לא רק השתמשה בכלי שלה, אלא עשתה את ההפך הגמור, והשתמשה בעצמה כדי לתת לכלי שלה לדבר. “קוד” הוא ספר שבו שמרתי את רגשותיי לעצמי כדי לתת לשפה לדבר. אני רק הקשבתי, ושמעתי אותה מספרת על היכולות הטכנולוגיות בשירה שעלינו לחקור. שמעתי אותה מספרת על האפשרות שלנו לחזור דרכה אל המסורת שלנו ואל האמונה שלנו, ולקרוא אותן בדרכים אחרות. שמעתי את השפה מספרת על המוזיקה של העבר, ההווה והעתיד, ועל היופי שבאפשרות להעביר טקסטים מהקשר אחד להקשר אחר.