מתוך כתבה מאת עידו קינן בוואלה!תרבות:
ב-6.2.2011 נפטר אבי יצחק מסרטן. באותו לילה, אחרי יום מתיש, נרדמתי בבית אמי וחלמתי על הספר ‘יום בחוף’ של רוברט גרניר, שמתאר בשירה את מה שעבר עליו ביממה שבילה בחוף הים. בבוקר התעוררתי כשאני יוצא עם אבא שלי מחוף הים של גרניר ונכנס איתו לסנטר. דיזנגוף סנטר. ידעתי שהוטלה עלי השליחות לכתוב את ‘סנטר’, אבל רק אחרי שבוע, כששבתי הביתה מהשבעה, קלטתי שסנטר הוא שיבוש-סדר של סרטן. את ‘סנטר’ כתבתי ביום אחד, שנה וחצי לאחר מותו, כששנת האבל תמה אך התשלומים על המצבה עדיין מעיקים לי על חשבון הבנק.
ב-6:21 בבוקר פרסמתי בפייסבוק הזמנה, “החל המסע לסנטר… במהלך היום ניתן לראות תוצרי ביניים בקישור המצורף. אתם יכולים גם להאיר, להעיר ולנסות לצ’וטט אתי”, ואליה צירפתי לינק למסמך הגוגל דוקס.
כ-2000 איש צפו, עודדו, העירו, ערכו ותיקנו טעויות במהלך 24 השעות שחלפו מאז.
(צילום: עידו קינן)
מן הביקורת:
זוהי מעין פואמה או מחזור שנכתבו, כך מעיד הדס, משך יום אחד ארוך בו בחר לשהות בקניון ולפגוש חברים, כדי לכתוב שיר לזכרו של אביו שנפטר מסרטן. סרטן וסנטר מורכבים מאותן אותיות, ואם המחזור כפי שהוא מופיע נכתב ביום אחד אין לי אלא להסיר את הכובע ולחשוף את ראשית קרחתי, אבל גם אם לא – מחזור משובח. האישי (מות האב, שדווקא כמעט ואינו נוכח מעשית במחזור, כלומר הפצע הרגשי הוידוויי כמעט נעדר) והקולקטיבי (חיים של צרכנות, בדידות עירונית בקניון) נארגים יחד באופן שהוא כאמור מרגש ומעורר מחשבה…
(יובל גלעד, יקום תרבות)
לאיורים בזמן אמת מאת קרן כץ